פוקוס ניוז | משפטים ועסקים | ניתוח · מוסף עסקים ורגולציה

לא “מכונת אמת”: מדוע תוצאת פוליגרף יכולה להכריע תביעה אזרחית שלמה, אך אינה שווה דבר בהליך פלילי

הציבור מתרגם “נכשל בפוליגרף” ל”שיקר”, אבל המשפט הישראלי חושב אחרת: פסילה מוחלטת כראיה להרשעה בפלילים, קבילות מלאה ואף מכריעה בהסכמה בהליך אזרחי, וזהירות מיוחדת ביחסי עבודה וביטוח, שם ה”הסכמה” עלולה להיות כפויה למעשה. מדריך למעמדה האמיתי של הבדיקה השנויה במחלוקת

מאת עו”ד תומר אשש וצוות פוקוס | מדור משפטים ועסקים | [ניתוח משפטי]

בדיקת הפוליגרף ניצבת באזור הדמדומים שבין המדע, הפסיכולוגיה, החקירה והמשפט, ומשום כך היא אחד הכלים המורכבים והשנויים במחלוקת בדיני הראיות. נקודת המוצא לכל דיון ענייני בה היא שבירת המיתוס המרכזי: הפוליגרף אינו “מכונת אמת”. הוא אינו חושף אמת אובייקטיבית, אלא רושם תגובות פיזיולוגיות, לחץ דם, קצב לב, נשימה ומוליכות חשמלית של העור, בעת שהנבדק נשאל שאלות. הביטוי “מכונת אמת” הוא ניסוח עממי ומטעה, המייצר אשליה של ודאות בשעה שמדובר בכלי אבחוני עקיף המבוסס על פרשנות מקצועית של עוררות פיזיולוגית.

ההבחנה הזו קריטית, משום שאדם עשוי להגיב פיזיולוגית לא רק מפני שהוא משקר, אלא גם מפני שהוא לחוץ, חושש שלא יאמינו לו, נוגע בנקודה רגישה או חווה מצוקה. הגוף האנושי אינו יודע להבחין בין “אני משקר” לבין “אני מבוהל”. הפוליגרף, אפוא, אינו מודד שקר במישרין, אלא תגובות שעשויות להתיישב עם שקר, אך גם עם מצבים נפשיים אחרים.

הבסיס המדעי, והחורים שבו

הבסיס התיאורטי לבדיקה נעוץ בהנחה שאמירת שקר, או החשש מחשיפתו, מעוררים את מערכת העצבים הסימפתטית ויוצרים תגובה פיזיולוגית מוגברת. הבודק משווה בין תגובות לשאלות רלוונטיות לבין תגובות לשאלות ביקורת, ומסיק האם קיימת אינדיקציה לאמירת שקר, אין אינדיקציה כזו, או שהתוצאה אינה חד-משמעית.

הביקורת המדעית מופנית בעיקר אל הקשר העקיף שבין התגובה הפיזיולוגית לבין השקר, ואל שיטת שאלות הבקרה: תגובה עזה לשאלה מסוימת עלולה לנבוע ממתח, הפתעה או רגישות אישית, ולאו דווקא משקר. נוסף על כך, נבדקים עשויים לנקוט אמצעי נגד כגון שליטה בנשימה, כיווץ שרירים או שימוש בחומרים המשפיעים על הדופק ועל המוליכות החשמלית, בניסיון לשבש את התוצאה. עצם קיומם של אמצעי נגד אינו מאיין את ערך הכלי, גם עדים משקרים ומסמכים מזויפים, אך הוא מחייב תיעוד מלא, הכשרה נאותה של הבודק ובקרה ביקורתית.

בהליך הפלילי: אפס קבילות, והיגיון ברור מאחוריה

במשפט הפלילי נוקטת השיטה הישראלית עמדה חשדנית ומגבילה. ככלל, ממצאי בדיקת פוליגרף אינם קבילים כראיה להוכחת אשמתו של נאשם. ההיגיון ברור: הרשעה פלילית מחייבת רף הוכחה של מעבר לכל ספק סביר, ופוליגרף אינו יכול להחליף ראיות ממשיות. קיים גם חשש מהשפעה תודעתית עזה מדי: משנאמר על אדם כי “נכשל בפוליגרף”, מתרגם הציבור מיד “נכשל” ל”שיקר”, וקשה להשיב את התודעה למצב נקי.

מעבר לכך מצוי שיקול ערכי עמוק: המדינה אינה רשאית לבסס שלילת חירות, שם טוב וזכויות על כלי המודד תגובות עקיפות. הפוליגרף עשוי לשמש כלי חקירתי לגיבוש כיווני חקירה, אך אין הוא תחליף לראיות. אם תיק פלילי עומד על הפוליגרף בלבד, הבעיה אינה בפוליגרף, אלא בכך שאין תיק.

המהפך האזרחי: הלכת ביאזי וכוחה של הסכמה

בהליך האזרחי שונה התמונה מן הקצה אל הקצה. ההלכה המנחה נקבעה בעניין ביאזי, שם נפסק כי בניגוד להליך הפלילי, אין מניעה להתיר את קבילות תוצאות הבדיקה בהליך אזרחי, ובלבד שהוכח כי שני הצדדים הביעו את הסכמתם הן לעריכת הבדיקה והן להגשת תוצאותיה כראיה, ואף כראיה מכרעת. כניסת הפוליגרף להליך האזרחי אינה נעשית, אפוא, דרך השאלה המדעית הטהורה, אלא דרך דיני ההסכמה ועקרון האוטונומיה הדיונית של בעלי הדין, בדומה להסכמה על מומחה מכריע או בורר.

הלכה זו אומצה ויושמה בשורה ארוכה של פסקי דין, בעיקר בסכסוכי ביטוח, ובהם הובהר כי בית המשפט רשאי לכבד הסכמה דיונית ברורה ולהעניק לתוצאה אף מעמד מכריע. עם זאת נדרשת הקפדה: על בית המשפט לוודא כי מדובר בהסכמה ממשית, מודעת ומפורשת, המתייחסת הן לעצם הבדיקה והן לשימוש בתוצאותיה.

אזורי הביניים: עבודה, ביטוח ומעצר, שם נמצאות המלכודות

בין הקטבים הפלילי והאזרחי משתרעים אזורי ביניים רגישים. בהליכי חקירה ומעצר עשוי בית המשפט להיחשף לחומרים שאינם קבילים במשפט העיקרי; לפוליגרף עשויה אז להיות משמעות עקיפה בהערכת חשד ובבחינת כיווני חקירה. זהו מצב עדין: אין מדובר בהרשעה, אך החלטות מעצר פוגעות בחירות ממשית, ולכן נדרשת זהירות כפולה שלא להכשיר מעצר על יסוד פוליגרף כאשר התשתית הראייתית דלה.

שאלה נוקבת עולה גם ביחסי עבודה ובביטוח, שבהם הפער בכוחות בין הצדדים עלול להפוך את ה”הסכמה” לכפויה למעשה. הפסיקה בוחנת אפוא את הסכמת העובד או המבוטח בדקדקנות יתרה, ושואלת אם היה בכוחו לסרב, אם הוסבר לו כי התוצאה עלולה לפעול נגדו, ואם ניתנה לו הזדמנות לקבל ייעוץ.

רגע לפני שאתם חותמים: שאלון בדיקה להסכם פוליגרף

לאור כל האמור, מי שמתבקש, כעובד, כמבוטח או כבעל דין, להסכים לבדיקת פוליגרף שתוצאותיה ישמשו כראיה, מוטב שיעצור ויבחן את התנאים בטרם חתימה. אלו השאלות המרכזיות:

סיכום: ראיה חשודה אך שימושית

המשפט הישראלי אינו מתייחס לפוליגרף כאל דבר אחד מוחלט, אלא מדרג את מעמדו לפי ההקשר: אי-קבילות לצורך הרשעה בהליך הפלילי; קבילות בהסכמה ברורה ומודעת בהליך האזרחי; כלי עזר בלבד בחקירה; זהירות מיוחדת במעצר; ובדיקה קפדנית של ההסכמה ביחסי עבודה וביטוח. גישה מדורגת זו רצינית בהרבה מן הדיכוטומיה הציבורית הרגילה שבין “הוכחה שהוא שקרן” לבין “שטות מוחלטת”.

ניתן למקם את הפוליגרף במעמד של “ראיה חשודה אך שימושית”: חשודה, משום שאינה מודדת שקר במישרין, רגישה למשתנים מתערבים וחשופה לאמצעי נגד; שימושית, משום שבמצבים מסוימים, בדיקה מקצועית, בנושא ממוקד ובשילוב עם חומר ראייתי נוסף, היא עשויה לספק אינדיקציה משמעותית. המסקנה אינה “לקבל” או “לפסול”, אלא לנהל את הסיכון: תיעוד מלא, בודק מוסמך, שיטה מוכרת, ניסוח שאלות ברור, גילוי חומרי הגלם, אפשרות לחקירה נגדית והגבלת המשקל הראייתי.

בסופו של דבר, הדיון בפוליגרף משקף מתח רחב יותר במשפט המודרני: הרצון להפחית אי-ודאות באמצעות כלים מדעיים, מול החשש להעניק לטכנולוגיה סמכות גדולה מדי בשאלות אנושיות. הגישה הראויה אינה התלהבות ואף לא זלזול, אלא חשדנות מושכלת: להבין מה הכלי יודע לעשות, מה אין ביכולתו לעשות, ובעיקר, לא להניח לגרף לבצע את המלאכה שעל המשפט לבצע בעצמו. ■

אסמכתאות עיקריות: ע”פ 36/70 כהן נ’ מדינת ישראל; ע”פ 493/82 חמו נ’ מדינת ישראל; ע”א 61/84 ביאזי נ’ לוי; ע”א 4027/97 סולפרד בע”מ נ’ עמישי חברה לשיווק בע”מ; רע”א 10235/04 זועבי נ’ סובחי נאיף; ע”ע (ארצי) 622/07 אגוזי נ’ מדינת ישראל.