לא נולדנו אתמול: השורשים המנדטוריים של בית המשפט העליון
רבים נוטים לחשוב שמערכת המשפט הישראלית, ובליבה בית המשפט העליון, נולדה יש מאין ברגע הכרזת העצמאות ב-ה’ באייר תש”ח. זוהי טעות נפוצה אך מובנת, שכן הנרטיב הישראלי מקדש את החדש ואת הריבוני. אולם, האמת ההיסטורית והמשפטית מורכבת ועשירה הרבה יותר. וכדי להבין את הדינמיקה באולם הדיונים, חייבים לחזור אחורה בזמן, אל ימי המנדט הבריטי. הבריטים לא השאירו אחריהם רק תשתיות ומבנים, אלא יצקו את היסודות המהותיים ביותר של שיטת המשפט שלנו. למעשה, ה-DNA של בית המשפט העליון הישראלי, על סמכויותיו הנרחבות והיכולת שלו לבקר את השלטון, החל להתעצב הרבה לפני שדוד בן גוריון הקריא את המגילה.
הסיפור מתחיל אי שם בתחילת שנות העשרים של המאה הקודמת. עם קבלת המנדט, המלך הבריטי הוציא מסמך מכונן בשם “דבר המלך במועצתו”. זהו למעשה המסמך החוקתי הראשון של ארץ ישראל המודרנית.
כבר בשנת 1925 החל לפעול בית המשפט העליון המנדטורי, והבריטים, באופן מפתיע אולי לשלטון זר, העניקו לתושבי הארץ ערכאה שיפוטית שהייתה לה סמכות אמיתית להתערב בהחלטות השלטון. זה לא היה מובן מאליו. היכולת של אזרח פשוט לעתור נגד הנציב העליון – השליט הכל יכול של הארץ – הייתה חידוש דרמטי. השופטים הבריטים, שישבו בירושלים, לא היססו להשתמש בסמכות הזו כדי לאכוף את כתב המנדט, מסמך שהבטיח לשמור על הזכויות האזרחיות והדתיות של תושבי הארץ.
כדי להמחיש את הכוח שהיה לבית המשפט הזה, נסתכל על פרשת “מעיינות ערתאס”. הסיפור מתרחש בכפר ערתאס ליד בית לחם. השלטון הבריטי, שביקש להזרים מים לירושלים המתפתחת, חוקק פקודה שהפקיעה את מי המעיינות של הכפר לטובת העיר. תושבי הכפר לא ויתרו. הם עתרו לבית המשפט העליון המנדטורי בטענה שההפקעה פוגעת בזכות הקניין שלהם, זכות שמוגנת בכתב המנדט. זקן השופטים דאז, תומס הייקרפט, קיבל החלטה אמיצה ורדיקלית. הוא קבע ש”זכויות האזרח” המובטחות במנדט הן מונח רחב הכולל גם את הזכות לקניין, ולכן פסל את החקיקה של הנציב העליון. זו הייתה רעידת אדמה משפטית שהוכיחה שיש שופטים בירושלים, עוד לפני קום המדינה. מנגד, היו מקרים בהם בית המשפט ריסן את עצמו. בפרשת הבולים, עתר נציג הציבור הערבי נגד הכיתוב “א”י” (ארץ ישראל) שהופיע בראשי תיבות ליד המילה פלשתינה על הבולים הרשמיים, בטענה שזה פוגע ברגשות האוכלוסייה הערבית וסותר את המנדט. במקרה זה, בית המשפט בחר שלא להתערב, אך עצם הדיון הראה שהדלת הייתה פתוחה לביקורת.
ואז הגיעה שנת 1948. המדינה הוקמה בסערת מלחמה, והמערכת המשפטית עמדה בפני טלטלה. באופן מוזר, בעוד שרוב בתי המשפט נפתחו מחדש באמצע מאי, בית המשפט העליון הישראלי לא הוקם מיד. הממשלה הזמנית, ובראשה בן גוריון, לא ראתה בהקמת ערכאת ערעור עליונה דחיפות עליונה בתוך ימי הקרבות. אך נוצר ואקום מסוכן – מי יבקר את השלטון החדש? הכנסת חוקקה חוק מעבר שקבע כי עד להקמת העליון, בית המשפט המחוזי בתל אביב ישמש כבית דין גבוה לצדק. וכך, בתוך ימי המלחמה הקשים, התרחש אחד המהלכים האקטיביסטיים ביותר בהיסטוריה שלנו.
זה קרה בצל פרשת אלטלנה. המדינה הצעירה עצרה פעילים מארגון האצ”ל, ביניהם הלל קוק, יצחק רפאל (ינאי), יוסף וינשטיין, אברהם סטבסקי (שנהרג באלטלנה) ואחרים, וכלאה אותם ללא משפט מסודר, תוך שימוש בתקנות הגנה לשעת חירום. עורכי הדין של העצורים פנו לבית המשפט המחוזי בתל אביב, בשבתו כבג”ץ זמני. שלושה שופטי מחוזי, בצעד של אומץ לב שיפוטי נדיר בזמן מלחמה קיומית, הוציאו צו על תנאי נגד הממשלה ודרשו ממנה הסברים. הם לא היססו למתוח ביקורת חריפה על היועץ המשפטי של צה”ל ועל התנהלות המדינה, ואף הטילו קנסות.
האירוע הזה, שבו בית משפט זמני מעמיד את הממשלה ואת הצבא במקום תוך כדי קרבות, קיבע את מעמדה של הרשות השופטת בישראל כרשות עצמאית ובלתי תלויה, מורשת שנמשכת עד ימינו אנו.
המורשת הזו, שמשלבת בין המסורת הבריטית של שלטון החוק לבין התעוזה הישראלית של שנות ההקמה, היא מה שמאפשר לנו היום להילחם על זכויות חשודים ונאשמים. ההבנה שהשלטון אינו מעל החוק, ושגם במצבי חירום יש גבולות לכוח, היא הבסיס לכל הגנה משפטית אמיתית.
זקוקים לייצוג משפטי? התקשרו או מלאו טופס בדף צור קשר – אנחנו תמיד כאן בשבילכם.
מקורות להעשרה:
נבו – דבר המלך במועצה על ארץ-ישראל, 1922 עד 1947
אתר “השערות” (hypotheses) משפט, פוליטיקה ודיונים חוקתיים בארץ ישראל המנדטורית
