בית המשפט העליון – משפט חוקתי בישראל

כיצד פועל בית המשפט העליון בהיעדר חוקה פורמלית?

ברוב המדינות המתוקנות בעולם, כששואלים “מהם כללי המשחק הבסיסיים?”, התשובה נמצאת בספר אחד, חגיגי ומחייב – החוקה. החוקה היא המצפן, המסמך שקובע מה מותר ומה אסור לשלטון לעשות לאזרח. אבל בישראל, המצב הוא אנומליה מרתקת. אין לנו חוקה פורמלית אחת שמאגדת את הכל. במקום זאת, יש לנו פסיפס של “חוקי יסוד”, הסכמים פוליטיים היסטוריים (כמו “פשרת הררי” משנת 1950), והרבה מאוד פרשנות. בתוך הוואקום החוקתי הזה, נכנס שחקן מרכזי אחד שלקח על עצמו את תפקיד המבוגר האחראי: בית המשפט העליון.

כדי להבין את המהפך הגדול שעבר המשפט הישראלי, אי אפשר שלא לדבר על רגע מכונן אחד: פסק דין בנק המזרחי משנת 1995. עד לאותו רגע, התפיסה הרווחת הייתה שהכנסת היא כל-יכולה. היא יכלה לחוקק כל חוק, גם אם הוא פוגע בזכויות אדם, ובית המשפט יכול היה רק “לעקם את האף” אבל לא לבטל אותו.

ואז הגיעו חוקי היסוד החדשים של 1992 – “כבוד האדם וחירותו” ו”חופש העיסוק”. בפסק דין בנק המזרחי, בית המשפט העליון, בהובלת הנשיא אהרון ברק, קבע קביעה דרמטית: חוקי היסוד הם החוקה של מדינת ישראל. המשמעות הייתה רעידת אדמה: מעתה, חוק רגיל של הכנסת לא יכול לסתור חוק יסוד, אלא אם הוא עומד בתנאים מחמירים של “פסקת ההגבלה” .

הוויכוח שהתעורר שם הוא מרתק ומהדהד עד היום. מצד אחד עמד הנשיא ברק, שטען שהכנסת, בכובעה כרשות מכוננת, הסמיכה את בית המשפט לבצע ביקורת שיפוטית ולפסול חוקים שפוגעים בזכויות אדם שלא לצורך. מולו עמד השופט חשין, בדעת מיעוט נחרצת, שטען שהכנסת מעולם לא התכוונה לחוקק חוקה ולתת כוח כזה לבית המשפט ללא הסכמה חברתית רחבה יותר. בסופו של דבר, גישת הרוב ניצחה, והמהפכה החוקתית יצאה לדרך. מאז, כל חוק נבחן בשבע עיניים: האם הוא פוגע בזכות חוקתית? האם הפגיעה היא לתכלית ראויה? והאם היא מידתית?

אבל הכוח של בית המשפט העליון לא התחיל ב-1995. עוד הרבה קודם לכן, השופטים יצרו “יש מאין” הגנה על זכויות אדם, פשוט מתוך הבנה עמוקה של מהות הדמוקרטיה. קחו למשל את פרשת “קול העם” המפורסמת משנת 1953. שר הפנים דאז החליט לסגור עיתון שפרסם ביקורת חריפה על הממשלה, בטענה שזה מסכן את שלום הציבור. לא היה אז חוק יסוד שהגן על חופש הביטוי. ובכל זאת, בית המשפט, בהובלת השופט אגרנט, ביטל את ההחלטה. הוא קבע שבדמוקרטיה, חופש הביטוי הוא ערך עליון, ושניתן לפגוע בו רק אם יש “ודאות קרובה” לסכנה ממשית. זה היה רגע שבו בית המשפט אמר לממשלה: “יש גבול לכוח שלכם, והגבול הזה עובר בזכויות האזרח” .

דוגמה נוספת ומרתקת היא בג”ץ בז’רנו משנת 1949. שר המשטרה החליט יום אחד לאסור על “מאכערים” (מתווכים) לעבוד במשרד הרישוי, בטענה שזה מפריע לסדר הטוב. המתווכים עתרו לבג”ץ. המדינה טענה: “אין שום חוק שנותן להם זכות לעבוד בזה”. בית המשפט הפך את הקערה על פיה וקבע כלל יסוד בדמוקרטיה ליברלית: לאזרח מותר לעשות כל מה שלא נאסר עליו בחוק, ואילו לשלטון מותר לעשות רק מה שהחוק הסמיך אותו במפורש. מכיוון שלא היה חוק שאסר על העיסוק, השר לא יכול היה למנוע מהם להתפרנס. כך נולדה “זכות היסוד לחופש העיסוק”, עוד לפני שהיה חוק יסוד בנושא .

המקרים האלו ממחישים כיצד בהיעדר חוקה פורמלית ונוקשה, בית המשפט העליון משמש כשכפ”ץ של האזרח הקטן. הוא זה שיוצק תוכן למושגים כמו “שוויון”, “חירות” ו”כבוד”, ומוודא שהרשות המבצעת והרשות המחוקקת לא דורסות את הפרט בלהט העשייה הפוליטית. בין אם מדובר בפסילת חוק שפגע בחירותם של חיילים באופן לא מידתי, ובין אם מדובר בהגנה על קניין של בנקים, העקרון הוא זהה: הכוח השלטוני חייב להיות מוגבל ומרוסן.

כשהמדינה חורגת מסמכותה, אנחנו כאן כדי לבלום אותה

ההיסטוריה החוקתית של ישראל מלמדת אותנו שיעור חשוב: גם כשיש חוק, וגם כשנראה שהמערכת חזקה מהפרט, תמיד יש מקום לערעור ולביקורת. המשפט הפלילי הוא המקום שבו כוחה של המדינה מופעל בעוצמה הרבה ביותר נגד האזרח – בין אם במעצר, בחיפוש או בהגשת כתב אישום. בדיוק כמו שבית המשפט העליון ידע לעצור חוקים פוגעניים, כך עורך דין פלילי מנוסה יודע לזהות מתי המשטרה או הפרקליטות חורגות מסמכותן ופוגעות בזכויות היסוד של החשוד.

זקוקים לייצוג משפטי? התקשרו או מלאו טופס בדף צור קשר – אנחנו תמיד כאן בשבילכם.

מקורות נוספים:
לקסיקון הכנסת – חוקה וחוקי-יסוד
משרד המשפטים – 1950 החלטת הררי על החמצה ופשרה
ויקיפדיה – פסק דין בנק המזרחי
יוטיוב – פרשת “קול העם” ב 5 דקות
המכלול – בג”ץ בז’רנו נגד שר המשטרה