על חזקת החפות והזכות למשפט הוגן

מדוע נוטה מערכת המשפט ואכיפת החוק בישראל להוביל חשודים ונאשמים דווקא לעבר הודאה באשמה, וכיצד ניתן לעמוד על חזקת החפות של חשודים בהליך משפטי?


20/08/2017

על חזקת החפות והזכות למשפט הוגן
(צילום: israeltourism, מתוך ויקיפדיה)

חזקת החפות היא חזקה העומדת לזכותו של כל חשוד בעבירה, כל עוד לא הוכחה אשמתו מעבר לספק סביר ואינו הורשע בגינה. חזקה זו מטרתה להגן על אדם החשוד בביצוע עבירה פלילית מפני האשמות שווא ולהדגיש את חפותו בפני הרשות השופטת על מנת שיזכה למשפט הוגן. חזקת החפות מסתיימת רק כאשר מצליחה התביעה להוכיח ולשכנע את בית המשפט מעבר לספק סביר כי הנאשם, אכן ביצע את העבירה המיוחסת לו.


אולם, המציאות מוכיחה לנו פעמים רבות כי לא כך הם פני הדברים, ובפועל השתרשה בקרב גורמי אכיפת החוק ובחברה כולה תפיסה מעוותת על פיה אנחנו נוטים לשפוט את האדם עוד בטרם התגלתה כנגדו ולו בדל ראיה שיכולה להרשיעו. הסיבה לכך עשויה להיות לחץ ציבורי הנובע מתחושת בטן שמובילה אותנו למסקנה המוטעית שאם האדם כבר החל להיחקר במשטרה או עומד על דוכן הנאשמים הוא ככל הנראה אשם, והרשעתו היא רק עניין של זמן. לכך מצטרף בהרבה מקרים גם מסע תקשורתי הנוטה לשפוט ולתייג את האדם (כל אדם) על פי ראות עיני הכתב המסקר, ובכך להטות עוד יותר את דעת הקהל כנגדו של הנאשם.

עד כאן הדברים אולי מרגיזים, אך בדרך כלל אינם ניתנים לשליטה וממילא זכותו של כל אדם לדעתו גם אם אינה מקובלת ואינה עולה בקנה אחד עם עקרונות המשפט ההוגן. אולם, פועל יוצא של לחצים אלה הוא השפעה שלילית על הגורמים האמונים על עשיית הצדק ואכיפת החוק - משטרת ישראל, מערכת המשפט והפרקליטות - שלעתים דוחפות, גם ללא כל סיבה נראית לעין, את ההליך המשפטי לידי הסדרי טיעון רק בכדי לסגור את תיק החקירה בהרשעה ולסמן לעצמן עוד ניצחון קטן.

הסדרי טיעון הם דרך מקובלת מאוד לסיום הליכים משפטיים במדינת ישראל. במסגרת הסדר טיעון מסכימות, הן ההגנה והן התביעה, על הודאה של הנאשם בסעיף אישום (על פי רוב, קל יותר מהסעיף המקורי בו הואשם) ולפעמים גם לגבי העונש שיושת עליו. בתי המשפט, שגם כך סובלים מעומס יתר ומלוח זמנים כמעט בלתי אפשרי, נוטים לרוב לאשר את ההסדר ובלבד שהתיק יגיע לקיצו.

אז אם ההגנה מרוצה, התביעה מרוצה, הפרקליטות ובתי המשפט מרוצים, איפה הבעיה?

הבעיה היא כמובן פגיעה חמורה בחזקת החפות של הנאשם שאמורה לעמוד לזכותו כל עוד לא הוכח מעל לכל ספק כי ביצע את המיוחס לו. הליך משפטי הכולל תרגילי חקירה על גבול חוסר הלגיטימיות מצד המשטרה יחד עם לחץ תקשורתי וציבורי כבר עלולים להביא את הנאשם לידי עינוי דין של ממש ולהודות רק כדי לשחרר מעליו את הלחץ הכבד ולסיים את ההליך במהירות האפשרית. הרי לא פעם ולא פעמיים ראינו נאשמים שהצהירו בכל הזדמנות על חפותם וכוונתם להיאבק על מנת להוכיח אותה, וזמן קצר לאחר מכן אותם נאשמים חתמו על הסדר טיעון בתמורה להקלה בעונש. בכדי לנסות ולהבין את שורש הבעיה יש להכניס למשוואה מספר פרמטרים:

  • אחוז ההרשעות בהליכים משפטיים בישראל הוא גבוה מאוד. על פי מחקר שבוצע בשנת 2012 על ידי המלומדים אורן גזל-אייל, ענבל גלון וקרן וינשל-מרגל, שיעור המורשעים בהליך פלילי בבתי משפט השלום והמחוזי בישראל, בכל סעיפי האישום או בחלקם, עומד על כ-70%. לא מעט פעמים מעדיפים נאשמים "למזער נזקים" על פני הליך משפטי ארוך שבסופו רוב הסיכויים שיורשעו ממילא.

  • העומס על בתי המשפט בישראל גורם להליכים המשפטיים להתארך ולהגיע לידי סחבת של ממש. מי שמחליט להילחם על חפותו ושמו הטוב מוצא עצמו לא אחת עובר תקופה ארוכה של לחצים ואי וודאות ובמקרים מסוימים אפשר שהנאשם ישהה במעצר עד תום ההליכים, דבר שמקשה עוד יותר על ההמתנה להכרעת הדין.

  • משפטים מתוקשרים זוכים ללא מעט עניין ציבורי שיכול להתגלגל עד מהרה למשפט שדה שיש בו על מנת לפגוע נפשית בנאשם ולהכתים את שמו הטוב עד בטרם התקבלה כל החלטה בעניינו. מביקורת ציבורית ארסית כזו קשה עד בלתי אפשרי להשתקם, גם אם המשפט מסתיים בזיכוי מלא.

אולם, כיוון שאנו עדיין חיים במדינה דמוקרטית המתנהלת על פי שלטון החוק, גם לאחר כל הדברים האלה חשוב לומר כי למרות כל הלחצים, הבעיות והעיוותים שבשיטה, חזקת החפות עדיין עומדת לזכותו של כל אדם. חשוב מאוד לזכור זאת ולעמוד עליה בכל מקרה, חמור ככל שיהיה, אליו נקלעתם. זאת כמובן באמצעות ייצוג על ידי עורך דין פלילי שיילחם על זכותך למשפט הוגן ולהכרעת דין אשר תיקבע על פי חומר הראיות ועל פיו בלבד.

באשר לציבור ולאמצעי התקשורת הממהרים לשפוט חשודים ונאשמים על סמך שמועות או לפעמים אפילו על סמך תמונה אחת לא מחמיאה בעיתון - להם נאחל שלא יצרכו לעולם להיות בנעליו של אותו חשוד ולו ליום אחד. בטוחני שאם כן יזדמן להם לעמוד בסיטואציה שכזו, דעתם תשתנה מן הקצה אל הקצה כהרף עין.