ללא טיפול שורש נמשיך לספור קרבנות אלימות

בחודשים האחרונים אנו שומעים על עוד ועוד מקרי רצח של נשים. כאשר אין טיפול הולם ואין מדיניות הוליסטית, נשארים עם הסיסמאות של "החמרת ענישה" בתקוות שווא שהן תפתורנה את הבעיה. הן לא.


15/07/2017

ללא טיפול שורש נמשיך לספור קרבנות אלימות
16 נשים נרצחו בחצי השנה האחרונה בישראל, מרביתן על ידי בני זוגן או על ידי קרובי משפחה. פעם, על פי החשדות, על רקע חילול כבוד המשפחה, ופעם עקב אובדן עשתונות רגעי, אך לא ניתן להתעלם מהעובדה כי מעגל האלימות הזה הולך ומתרחב. אלימות בכלל, ואלימות במשפחה בפרט, היא בעיה קשה המכרסמת ביסודותיה של כל חברה מתוקנת ודורשת טיפול מערכתי המאגד לתוכו גורמי רווחה, חינוך, אכיפה ומשפט. די שאחד מגורמים אלה ייעדר מהמשוואה על מנת שהטיפול יהיה לוקה בחסר ולא ישיג את מטרתו.

והנה, גם מעיניה של מדינת ישראל לא נעלמה התופעה וכבר בחודש ספטמבר 2014 הוקם צוות בין משרדי לגיבוש המלצות למדיניות הטיפול בתופעת האלימות במשפחה. המלצות הצוות הוגשו כבר לפני כשנה, אך ביצוע אין ולא נראה באופק. מה שכן נעשה זה מינוי של ועדה נוספת - ועדת מנכ"לים - למניעת אלימות במשפחה שתפקידה היה לגבש תכנית ליישום המלצות הוועדה. בשלב זה כבר נותרתי מבולבל לגמרי, אך בנובמבר האחרון סיימה גם ועדה זו את עבודתה ואף הגישה לממשלה את תכנית הפעולה, בעלות של 350 מיליון ש"ח, אולם גם תכנית זו מעולם לא עלתה לדיון בוועדת השרים שאמורה לאשר אותה לצורך תקצובה.

ובינתיים מה? ללא יד מכוונת, ללא טיפול הוליסטי וללא מדיניות מסודרת, שוב נשאר השטח בידי מי שהבנתם בנושא מועטת והם ניזונים בעיקר מכותרות ענק שמטרתן למכור עוד כמה עותקים מעיתון הבוקר או לשנע עוד גולשים לאתר האינטרנט. וכיוון שכדי למכור צריך לצעוק - הצעקות הופכות חזקות יותר ויותר וכמעט כרגיל - מופנות לכיוון הלא נכון. קריאות להחמרת ענישה לגברים מכים טובות אולי בשביל לייצר כותרת לכתבה שעוסקת בהפגנה בנושא, אבל רחוקות מהמדיניות הרצויה על מנת לצמצם את מימדי התופעה - לפחות כרחוק מזרח ממערב.

הפניית האצבע המאשימה לעבר המין הגברי כולו, הגם שהיא פתרון קל ואופנתי מאוד בימים אלה, חוטאת לאמת ולמציאות בלשון לשוני ההמעטות. לא הפטריארכליה המציאה את האלימות וכנראה שלאף גבר אין טאבו עליה. עם הנתונים קשה להתווכח - אלימות כנגד נשים היא מגמה בחברה העולמית, שהחברה הישראלית היא חלק ממנה, בין אם נרצה ובין אם לאו. זו תופעה שיש להתחקות אחר שורשיה ולהבין את מקורותיה אם רוצים לטפל בה כראוי. אך בין מציאות זו לבין התמונה שמנסים מספר ארגונים פמיניסטיים לצייר בגיבוי חברות הכנסת המייצגות אותם, מפריד אוקיינוס של "פייק ניוז" ושל מיתוסים שעוברים מאם לביתה כמו תורה שבעל פה.

אפשר לחזור לדו"ח של ועדת דורנר לבחינת מדיניות הענישה והטיפול בעבריינים ולמסקנותיו שמעולם לא אומצו, ואפשר לדבר גם על המספר הגדול של תלונות שווא בנושא אלימות במשפחה, אולם תהיה בכך משום חזרה מיותרת על דברים שכבר אמרתי בעבר. הדברים ידועים, גם למקבלי ההחלטות (שעושים הכל כדי לא לקבל שום החלטה), וגם לגורמי המקצוע. אבל כמו שאומרים בגיבוש לסיירת - הכל נמצא בראש. בתפיסה.  

מה שצריך לדבר עליו זה העיקרון - ללא התייחסות לשורש הבעיה כל מסמכי המדיניות, החשובים כשלעצמם, לא שווים את הנייר עליו הם כתובים. ושורש הבעיה אינו בענישה, אלא בנקודה הרבה יותר מוקדמת מכך. הוא נמצא בחינוך ראוי, בהסברה, בשיקום ובטיפול הולם למי שהורשעו במעשי אלימות, כזה שבלעדיו אותו אדם ישוב לדרך האלימות שוב ושוב, לא מפני שהוא אדם רע אלא מפני שאינו מכיר דרך אחרת.

אבל בעידן בו הגולשים ברשתות החברתיות וארגוני הנשים נוטלים את עבודתם של החוקר, הפרקליט והשופט גם יחד, חורצים דין טרם התגלה ולו בדל ראיה ופוגעים אגב כך בשמם הטוב של מאות גברים חפים מפשע, וגרוע מכך - בסיכוי שלהם למשפט הוגן, אל לנו לקוות שמשהו ישתנה. כאשר אומרים לילד קטן השכם והערב שהוא ילד רע ואלים, איזה נער אתם חושבים שהוא יגדל להיות? אתם כנראה צודקים.

צריך לומר בבירור - יש למצות את הדין עם כל אדם מכה או אלים, גבר או אישה. אולם אם נמשיך לחשוב כי רק הנשים המוכות הן קרבנות של הנסיבות ואילו הגבר הוא מפלצת אלימה וחסרת לב שמקומה מאחורי סורג ובריח לשארית חייו, צפויה לנו הפתעה - לא זו בלבד שהאלימות לא תפחת, היא אף עשויה להתגבר.

אלימות לא נולדת יש מאין. כל אדם אלים הוא קרבן של נסיבות חייו. כמו כל בעיה, יש לה שורשים, רקע, טריגרים ומקומות בהן היא מתפרצת ביתר שאת. ללא טיפול הולם בשורש הבעיה היא לא תיעלם גם אחרי מאסר עולם. אם כבר, הזעם המצטבר רק יחריף אותה ובחופשה הראשונה שלו הוא עלול להתפרץ שוב. כאשר גבר מכה אישה, וגם להיפך, הפתרון חייב להיות משולב - הרחקה מהחברה וטיפול הולם עד לחזרתו למוטב. טיפול שכזה חייב להיעשות בצורה הוליסטית עם אספקטים חינוכיים, פסיכולוגיים לצד פיקוח ומעקב הדוקים עד להחלמה מלאה. כל זמן שהדרישה הציבורית תהיה נקמה במקום שיקום ועריפת ראשים במקום הרחקה וטיפול נפשי - בתי הכלא ימשיכו להתמלא ללא כל תכלית ראויה לשמה.