כך נשכח תפקידה המקורי של הסניגוריה הציבורית

"בעולם כשלנו, שכל ההליכים מתנהלים בו לפי סדרי דין נושקים ובשפת המסתורין של החוק והפרוצדורה, זכותו הראשונית והיסודית של כל נאשם היא, או צריכה להיות, שהוא מיוצג על-ידי מי שיודע רזי התורה ומדבר לשון הסתר. הוראות החוק בדבר מינוי סנגורים על-ידי בית המשפט ופעילות הלשכות למתן סעד משפטי, הן רק בחינת ראשית אתחלתא דגאולה".

(כבוד השופט חיים כהן ז"ל)

08/03/2017

דומה שבדברים אלו הניח כבוד השופט חיים כהן ז"ל, אשר כיהן בהמשך דרכו גם כיועץ המשפטי לממשלה וכשר המשפטים, את הבסיס לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו אשר נחקק בשנת 1992. בין הזכות לחירות שחוק זה מעגן ובין זכותם של חשודים ונאשמים לייצוג משפטי מתקיים קשר גורדי הדוק במיוחד. ייצוג נאשמים בדין הפלילי במימון ציבורי הינו הליך מקובל במדינות דמוקרטיות רבות בעולם ולמעשה מבטיח הליך משפטי הוגן המבוסס על שוויון בין הצדדים, כמקובל בשיטה המשפטית האדברסרית.

השבוע סוכם, לאחר דין ודברים ממושך בין לשכת עורכי הדין לבין משרד המשפטים, על נקיטת שורה של צעדים להגבלת היקף הפעילות של הסניגוריה הציבורית הכוללים, בין היתר, בדיקת יכולותיו הכלכליות של המבקש, צמצום התיקים המטופלים במסגרת "ימי הקראות" ואף שחרור כספי חילוט למימון הגנה משפטית פרטית במקרה הצורך. כל זאת על מנת להחזיר את פעילות הסניגוריה הציבורית אל המנדט המקורי שלשמו הוקמה - ייצוג הולם של אזרחים חסרי אמצעים וחסרי יכולת לממון לעצמם הגנה משפטית.

קשה לחשוב על כך ברצינות בשנת 2017, אבל טרם הקמת הסניגוריה הציבורית רק מתי מעט מבין הנאשמים זכו לייצוג משפטי ראוי לשמו בתיקים פליליים. מצבם של העצורים שהובאו להארכת מעצר היה גרוע אף יותר, ורק אחד מכל חמישים(!) זכה לייצוג משפטי הולם ולביקורי עורך דין בעת תקופת מעצרו. במקרים חריגים במיוחד, בהם הואשם אדם חסר אמצעים בעבירה חמורה מסוג פשע, מינה בית המשפט העליון לנאשם "סניגור ממונה", אולם איכות הייצוג לרוב לא היתה מספקת.

בשנים אלה הביקורת של מערכת המשפט על היעדר הייצוג היתה רבה ונוקבת. נטען כי מצב בו רק בעלי אמצעים זוכים להגנה משפטית ראויה הינו עוול לכל דבר ואינו הולם מדינה בעלת ערכים דמוקרטיים החותרת לשוויון של כל אזרחיה בפני החוק. הנה כך, בבש"פ 353/87 מדינת ישראל נ' אפרגן ואח', נחלץ לסוגיה זו כבוד השופט אליעזר גולדברג באומרו:

"... החטא הקדמון להתמשכותו של המשפט לא נעוץ במשיבים, אלא רובץ הוא לפתחה של המדינה. שכן לא השכילה המדינה להציב, בצד החובה שהוטלה על בית המשפט למנות סניגורים למשיבים (נוכח האשמה החמורה בה הואשמו), גם כלים שיאפשרו לו לקיים את החובה האמורה, וכך לפתוח את המשפט בהקדם ולנהלו בצורה הולמת..."

בית המשפט העליון

על רקע זה, ומתוך דברי הביקורת שהלכו וגברו, מונתה בשלהי שנות ה-80 ועדת בכור שניתן בידה המנדט לבדיקת נושא הסיוע המשפטי הפלילי במדינת ישראל (על אף סמיכות הזמנים, ולמרות שעסקה גם היא בעניין שיש בו מן הדין הפלילי - אין להתבלבל עם ועדת בכור לחקירת רצח חיים ארלוזורוב). ועדת בכור, כצפוי, הטיחה ביקורת קשה על תופעת הנאשמים שאינם מיוצגים ועל היעדר כל מסגרת לפיקוח על רמתו של הסיוע המשפטי שכן ניתן במקרים מיוחדים. הוועדה יצאה בקריאה חד משמעית להקמת סניגוריה ציבורית ושינוי שיטת הסיוע המשפטי מיסודה.

וכך היה. הפרופסור קנת מן, שהקים באוניברסיטת תל אביב את המרכז לסיוע משפטי בפלילים, הוביל יחד עם שר המשפטים דאז, מר דוד ליבאי, את הצעת החוק הממשלתית להקמת סניגוריה ציבורית בישראל. חוק הסניגוריה הציבורית, התשנ"ו- 1995, קובע כי כלל החשודים, העצורים, הנאשמים והנידונים אשר זכאים לסיוע משפטי בהליכים פליליים, יוכלו לקבלו מהסניגוריה הציבורית.


                                                                                                                                                                       בית המשפט העליון

אך אליה וקוץ בה - על אף שהקמתה של הסניגוריה הציבורית היוותה התקדמות גדולה של מדינת ישראל אל עבר העולם הדמוקרטי הנאור, לא כל שכן חוללה מהפכה של ממש בעולם המשפט הפלילי בישראל, מתקבלת התחושה כי לאורך השנים נשכח ייעודה המקורי - שהוא, כזכור, סיוע למעוטי יכולת בעשיית משפט צדק בעניינם - ובמקום להיות מפלטו האחרון של הזכאי, הפכה ליעדו הראשון של הנאשם. בעשרים ושתיים שנות פעילותה של הסניגוריה נראה כי הופר האיזון העדין בין השוק הפרטי של עורכי הדין הפליליים לבין משקלה של הסניגוריה הציבורית ונדמה כי נשכחה מעט כוונתו המקורית של המחוקק.

כ-1,000 עורכי דין פליליים משרתים כיום בסניגוריה, רובם הגדול חיצוניים הנשכרים על ידה ואינם בעלי תקן ממשלתי. היקפי הפעילות שלה הולכים ותופחים עם השנים ועיון בדו"ח פעילות הסניגוריה הציבורית לשנת 2015 מגלה כי בשנה זו טיפלה הסניגוריה במעט יותר מ-113,000 תיקים פליליים שהיוו יחד כ-33% מהתיקים שנדונו בבתי המשפט המחוזיים ו-57% מהתיקים בבתי משפט השלום. בבתי המשפט לנוער המספרים נוסקים עד ל-77% מכלל התיקים אשר מטופלים על ידי הסניגוריה הציבורית. על כל זאת שילם המשק הישראלי כ-186 מיליון שקלים.

אין הכוונה כאן לקטרג על פעילותה של הסניגוריה באופן עקרוני, ומובן שלא לתהות על נחיצותה או להלין על איכות עבודתה. אולם, המספרים ההולכים וגדלים מעידים על לחץ עבודה רב שגם המובחרים בעורכי הדין הפליליים יתקשו לעמוד בו לאורך זמן במקביל למתן ייצוג איכותי והולם לכל חשוד או נאשם. מעבר לכך, מספרים אלו משקפים פגיעה באיזון העדין המתקיים בין כוחות השוק בעולם המשפט וניתן להניח בסבירות גבוהה למדי, כי לא כל המיוצגים על ידי הסניגוריה אכן היו זכאים לייצוג על חשבון משלם המיסים, וגרוע מכך - בהינתן העובדה הזו, ייתכן ואף נמנע ייצוג ראוי והולם מאלה הזכאים לו באמת.

לא זו אף זו - אחד מצעדי הייעול, כאמור, הוא בדיקת היכולת הכלכלית של הנאשמים על מנת לבחון את זכאותם לייצוג ובמידת הצורך לחייבם בהוצאות הסניגוריה. אולם חקירות היכולת, המתבצעות כיום על ידי הסניגוריה עצמה, נעשות בצורה שאינה מעמיקה דיה, תחת עומס עבודה גדול ובלחץ של לוח זמנים הדוק ודחוק. טוב יעשו המחוקק, או משרד המשפטים אם ירחיקו לכת אף יותר ויוציאו גם את עול חקירות היכולת מידי הסניגוריה אל גוף פרטי, שאינו פועל תחת מגבלות הזמן ויכול לעבוד ביסודיות ולסנן בקפדנות יתרה את הזכאים לייצוג משפטי במימון המדינה מפני אלו היכולים לשכור לעצמם עורך דין בשוק הפרטי.

שינוי מרענן נוסף עליו כבר סוכם עם התביעה המשטרתית והפרקליטות מתייחס להפחתה במספר הבקשות לעתור למאסר בפועל (הנחתמות חדשות לבקרים בשולי כתבי האישום), במקרים בהם ברור לכל כי אין כוונה לדרוש מאסר. מדיניות זו, יש לקוות, תפחית מעט מעומס העבודה הכבד המושת על עורכי הדין של הסניגוריה (הממונים לעתים רק עקב הצהרה זו שבשולי כתב האישום) ותאפשר להם להתמקד באיכות על פני הכמות - תחת ההודעות והבקשות הרבות אשר הוגשו בעיקר לשם הפרוטוקול, יוכלו כעת בסניגוריה להתמקד בלימוד לעומק של חומר הראיות בתיקים רחבי היקף של זכאים לייצוג משפטי, במטרה להביא להוצאת הצדק לאור.

הצעדים עליהם הסכימו ראש לשכת עורכי הדין, עו"ד אפי נווה והשרה איילת שקד הם חשובים וביכולתם לתרום רבות לאיזון המחודש בין שוק עורכי הדין הפליליים, שגם כך רווי מלא הסאה, לבין עבודת הסניגוריה הציבורית. ואולי הבשורה הגדולה ביותר מהסיכום המבורך הזה תהיה לא רק במציאת אותו איזון מתבקש בין המימון הציבורי לבין פרנסתם של עורכי הדין הפליליים, אלא גם ובעיקר בייעול עבודתה של המערכת המשפטית כולה, תוך ניצול נבון ויעיל יותר של כספי משלם המיסים ובניהול מקצועי יותר של תיקים פליליים, אשר המרוויח הגדול ביותר ממנו יהיה האזרח העומד על דוכן הנאשמים בבית המשפט ומבקש לעצמו משפט צדק.